אחד הצרכים הבסיסיים ביותר לקיום של אדם, הוא הצורך להיראות. נכון, אנחנו מכירים הרבה אנשים שעושים הרבה דברים רק כדי שיראו אותם, מתוך תודעה קבועה של "מה יגידו עלי". יש לנו נטייה לראות בכך חיסרון. ילדים יצחקו על הילד שרוצה "צומי" (קיצור של תשומת-לב, למי שעוד לא הבין), מבוגרים ילגלגו על זה שכולו "שופוני". אולם, בואו נגיד את האמת, למי מאתנו לא חשוב שיראו אותו? מי מוכן לוותר על הערכה של האחרים? יש לדעת שמדובר בצורך שקיים אצל כולנו, צורך בסיסי וקיומי.

על הצרכים הקיומיים הבסיסיים שלנו אנו יכולים ללמוד מהתפתחות תינוקות מאז לידתם. תינוק שנולד מסוגל לעשות פעולות שמקיימות אותו. הוא יודע לבצע תנועות יניקה, הוא יודע לשחרר את עצמו, לבכות ולהרגיע את עצמו. לאחוז הוא לא יודע משום שאין לו צורך בזה. ללכת הוא לא מסוגל וגם אינו צריך. לראות הוא יכול, אך הראיה שלו מוגבלת. רופאי עיניים אומרים שתינוק שרק נולד רואה למרחק של עד 35 ס"מ. מדוע? 35 ס"מ זה מה שתינוק צריך בשביל לראות את העיניים של אמא שלו בזמן הנקה. בשביל להתקיים התינוק צריך לראות שאמא רואה אותו!

צורך זה, לראות שרואים אותו ילווה את התינוק לאורך כל חייו, ילבש צורה ויפשוט צורה אבל הצורך הבסיסי בהכרה מצד הזולת קיים לנצח. אמנם, יש אנשים שתלויים יותר בצורך זה ויש שמסוגלים לתת לעצמם משוב חיובי ולהזדקק לפחות הערכה חיצונית. כמו כן, אנשים שונים בסוג  ההכרה וההערכה שלה הם זקוקים. יש אנשים שתלויים בהערכה על המראה החיצוני שלהם, יש על רכוש שיש להם, יש על הצלחות בלימודים, יש על מעשים התנדבותיים ותרומה לחברה, יש על חכמתם, ועוד תחומים שונים. המשותף לכולם הוא שכל אדם זקוק לכך שאדם אחר יראה, יכיר ויעריך אותו.

ננסה להבין טוב יותר מה אנחנו צריכים שיראו אצלנו ולהכיר את הצורך שלנו בהערכה וממילא נבין איך "לתת ראייה" לסובבים אותנו ובעיקר לבני הזוג ולילדינו.

"שלום!", כך נהוג לומר כאשר נכנסים הביתה. הנוכחים בבית מברכים גם הם בשלום את הנכנס. אמירת שלום לאדם שמגיע נותנת לו מקום בעולמנו. יש בה אמירה פשוטה ובסיסית "ראינו שהגעת. נוכחותך משמעותית". זו הרמה הראשונה, רמת המשמעות בעצם קיומי. עבור אנשים רבים  "אני משמעותי עבור אחרים ולכן אני משמעותי גם עבור עצמי".

מעבר לעצם ההכרה בקיום שלי, אנו זקוקים לכך שיראו שעשינו דברים מסוימים ויעריכו זאת. גבר שעושה מאמץ ועוזר לאשתו באופן חריג בניקיון הבית רוצה שהיא תראה את מאמציו, אך גם אם הוא מטפל בגינה באופן קבוע, הוא רוצה שיעריכו את מעשיו. כמובן, כך גם לגבי המשימות הקבועות של האישה ובוודאי לגבי "משימות מיוחדות" שהיא מבצעת, חשוב לאדם שיראו את מעשיו. כמובן מילד אנו רגילים לשמוע - "אמא תראי, ציירתי ציור!".

יותר מכך, אדם רוצה שיראו את מאמציו, גם אם לא הצליח להגיע לתוצאות מרשימות, "התאמצת ולמדת הרבה למבחן ולכן השתפרת, גם אם לא קיבלת ציון גבוה מאוד".

חשוב לשים לב, כאשר באים להביע הערכה והכרה לאחר, הכלל החשוב ביותר הוא שההערכה צריכה להיות כנה ואמיתית, ללא זיופים וללא הפרזות ותיאורים יוצאים מגדר הרגיל. די בהכרת המעשים של האדם, תיאור המאמצים, ההשקעה והעשייה בפועל.

אנו יכולים בקלות יחסית למנוע אווירה של תסכול ומרמור במערכות היחסים המשפחתיות שלנו. כל שעלינו לעשות הוא להרגיל את השיח המשפחתי להיות "רואה", לא להתייחס למעשיהם של הסובבים אותנו כמובנים מאליהם אלא להשתדל תמיד לראות את המאמץ וההשקעה של בן / בת זוגנו ושל ילדינו, ולהביע עליהם הערכה באופן קבוע.