שאלה:

אני לא יודעת מה קורה לי. אני מגיעה הביתה מהעבודה ולא מכירה את עצמי.

אני עובדת כמנהלת שירות לקוחות בחנות גדולה. הלקוחות וחברי הצוות שלי בעבודה מעידים עלי שאני תמיד מקשיבה, נעימה ונינוחה, אני מנהלת את העניינים והכל בשליטה. אני מאמינה בדרך זו. זה גם טוב וגם יעיל, אני משיגה שיתוף פעולה ותוצאות טובות מכולם. הכל טוב ויפה עד שאני מגיעה הביתה. פתאום הכל מתפרץ. אני כל כך חסרת סבלנות! כל דבר קטן שהילדים עושים או אומרים מקפיץ אותי ואני מתפרצת, כועסת וגם לפעמים פוגעת. רגע אחרי אני כל כך מצטערת וכועסת על עצמי. למה? דווקא בבית, עם הילדים שאני כל כך אוהבת, דווקא שם אני לא אנושית. בעצם, מי אני? אני נחמדה ורק בבית מאבדת שליטה או שכל הנחמדות בעבודה היא רק הצגה?

תשובה:            

שלום וברכה, הערכתי על הכנות, הנכונות שלך לבחון את עצמך והרצון לשנות ולהשתפר.

תרשי לי להתחיל מהסוף, מהתהייה שלך, "מי אני?", הנחמדה או המתפרצת? התשובה לכך היא ש"כל התשובות נכונות", את גם זו וגם זו! אז מה זה פיצול אישיות? לא! זו מורכבות באישיות וזה מה שיאפשר לנו לנסות לעזור לך בהמשך.

כולנו מורכבים. יש בתוכנו רצונות, שאיפות, תוכניות, רגשות, חששות, ועוד ובמצבים שונים אנו מגלים צדדים שונים בתוכנו ומטים את האיזון שבין כוחות הנפש שלנו לצד מסוים.

האם הנחמדות שלך בעבודה אמיתית או מזוייפת, לאור האמת שמתגלה בבית? על שאלה זו תוכלי לענות בכנות לעצמך, אך לצורך העניין, מתוך דברייך, אני מרשה לעצמי להניח שזו לא הצגה. הצגות לא מחזיקות מעמד, הזיוף פורץ ועולה וגם הסביבה מעידה כמו מראה מלוטשת היטב מה אמיתי ומה מזוייף.

במבט ראשון נראה מפליא שדווקא בבית, עם האנשים האהובים לנו ביותר יוצאת התוקפנות הגדולה ביותר. יש שיסבירו שבמשך היום אנחנו לא אמיתיים, אנחנו כולאים את החלקים השליליים שלנו ורק כשאנחנו בבית אנחנו מרשים לעצמנו לפרוק את כל הזעם האצור בתוכנו פנימה, במקום הבטוח והחופשי. גישה זו רואה את האדם כסיר לחץ מלא כוחות שליליים שמאיימים לפרוץ, פקעת עצבים ואגרסיות שמחפשת אפיקי התפוצצות. השלילה מצטיירת כנתון וכברירת מחדל.

אני מעדיף ומזמין אותך לראות את הדברים אחרת.

בני האדם הם מטבעם טובים!

בכל מקום ובעיקר בעבודה אנו שואפים להצלחה והישגים, אך בבית שאיפות אלו מקבלות עוצמות רגשיות  גדולות, בגלל שזה יותר "שלנו", יותר מהותי עבורנו ולחיינו.

נוגע לך מאוד שהבית יהיה מסודר, שהכל יתקתק, שהילדים יתנהגו יפה, יצליחו בלימודים, לא יתחצפו, יעזרו בבית ועוד ועוד. ככל שזה נוגע לך יותר כך את מגיבה בעוצמה רגשית גבוהה יותר, הן של שמחה ואושר בהצלחות והן של אכזבות, כעס ותיסכול כשלא הולך.

הסברנו שהנחמדות אמיתית וגם העצבים בבית אמיתיים בגלל שזה מאוד נוגע אלייך. אז מה עושים עם זה? האם אפשר לנסות להימנע מסערת הרגשות הזו?

ננסה לתת כמה עצות ואת תוכלי מניסיונך להוסיף לעצמך עצות נוספות.

פסק זמן. אנחנו משקיעים אנרגיות רבות בעבודה ומגיעים ל"עבודה" בבית, שדורשת לא פחות אנרגיות, מותשים ומרוקנים. אם אפשרי, המנעי ממעבר ישיר בין העבודה למטלות הבית והילדים. מנוחה קצרה, קצת אוכל קליל יעזרו למלא את המצברים ולהתחיל מחדש.

רגע לפני המפגש המחודש עם הילדים עצרי והרשי לעצמך להתגעגע אליהם. הזכירי לעצמך את האהבה שאת אוהבת אותם והרצון לראות אותם שמחים ומאושרים. את רוצה לבלות איתם אחר צהריים נעים ומשמח, לא להכנס איתם לזירת התגוששות.

פותחים בזמן איכות. יש נטיה להגיע הביתה ומייד לנסות להספיק כמה שיותר דברים ואם אפשר כמה דברים במקביל יותר טוב. להכין ארוחת ערב, כביסה, גיהוץ, לסדר את הבית, לדבר עם חברה בטלפון, לשטוף כלים ומה לא. רגע! שבי בנחת עם הילדים על הספה. הקדישי חצי שעה של זמן איכות. לשמוע מה עבר עליהם, מה היה להם טוב ונחמד ומה פחות. אולי תשחקו משהו ביחד. תספרי להם משהו טוב שהיה לך בעבודה. תהיי איתם והם יהיו איתך. אח"כ תעברי לשאר המטלות. זה יהיה אחרת.

 

הצלחה ונחת!

בנימין

 

יחס עצבני לילדים