היכן המיקוד של המחנך?

שלום בנימין,

אני אדם דתי ומקפיד על 3 תפילות בבית הכנסת. חשוב לי מאוד לחנך את ילדי ללכת בדרך זו, שיתפללו כראוי ויגדלו אף הם להקפדה בתפילה באופן קבוע. אני חושב שאדם נמדד בשאלה האם הוא מחנך את ילדיו לקיום מצוות ובמיוחד בנושא התפילה. בפועל, אני מתקשה מאוד במשימה ומוצא את עצמי הרבה פעמים במאבק מול ילדי שלא תמיד מתחשק להם לבוא איתי לבית הכנסת וגם אם הם באים, לא מתפללים כמו שצריך. אש מח לעצה טובה. גיא

שלום גיא,

אני מבקש לנצל את שאלתך, לא לעסוק במישרין בחינוך לתפילה או לקיום מצוות, אלא באופן כללי בקו הדק שבין חינוך לבין מאבקים מול ילדינו. לא לחינם ציינת דווקא נושא דתי, משום שככל שהסוגיה החינוכית עקרונית ומהותית עבור המחנך, כך הוא עלול לעבור ממישור החינוך אל עבר שדה הקרב.

מה מביא אותנו להתעמת עם ילדינו, גם במצבים שאנחנו יודעים שזו לא הדרך וכך לא נגיע למטרותינו? בדרך כלל, אדם מגיב בעוצמות ובתקיפות מתוך מצוקה ומתוך לחץ פנימי. חשוב שתברר עם עצמך מה גורם ללחץ שלך כמחנך, לחץ שמכניס אותך למאבקים מול ילדיך?

כאשר אנו בתפקיד המחנך אנו שואפים לעצב את ההתנהגות של המתחנך, באופן שתתאים לסטנדרט שהצבנו לעצמנו כאידיאלי. לפעמים הסטנדרט שאנו מגדירים לעצמנו הוא מטרה כללית ומופשטת כמו "שיגדל להיות איש טוב" וכדו', אולם בדרך כלל נמדוד את הצלחתנו בחינוך, במדדים של התנהגות: הצלחה בלימודים, עזרה בבית, קשרים חברתיים ועוד.

נקודת המפתח להבנת העניין טמונה בכך שבמדידת הצלחות אלו אנו מודדים את ילדינו ובו בזמן מודדים גם את עצמנו. למדוד את עצמנו זה מלחיץ! הלחץ גובר עוד יותר כשעלולה להיות מדידה חברתית שאחרים ימדדו וישפטו אותנו.

ניקח את הסיפור שלך בנוגע לתפילה כהמחשה:

הסיפור: הבן שלי, בן 11, לא מגיע לבית הכנסת באופן קבוע וגם כשהוא מגיע הוא לא מתפלל את כל התפילה כמו שצריך.

אתה, כאב וכמחנך יכול לבחון ולהעריך את העובדה הזו בכמה נקודות מבט בדגשים שונים:

הערכת הילד: הוא לא הפנים את הערך של התפילה כמו שניסיתי להנחיל לו.

הערכת עצמי: אני לא מצליח כמחנך. אולי זה מבשר כישלון עתידי?

הערכה חברתית: ילדים אחרים מתפללים כמו שצריך. כולם רואים שאני נכשל בחינוך.

באופן כללי ניתן לקבוע שמידת הלחץ של המחנך טמונה בנקודות מבט אלו. כאמור, הלחץ הזה עלול לגרום למאבק.

ננסה להבין מה גורמת לנו כל אחת מנקודות המבט:

התמקדות בהערכה חברתית: כאשר אנו עסוקים בשאלה מה אחרים חושבים עלינו אנו נמצאים בעמדה של לחץ שנובעת מחוסר השליטה שלנו באופן שבו אחרים תופסים אותנו. אנו עלולים לעשות מעשים רק כדי להרשים, להתעלם משיקולים הגיוניים לפעולה ולפעול בפזיזות ולא בחוכמה.

התמקדות בהערכת עצמי: אדם יכול לשלוט יותר בתגובותיו ובהתייחסות שלו אל עצמו ולכן בצורת המבט הזו, מידת הלחץ קטנה יותר. עם זאת, גם אדם שעסוק בלהעריך את עצמו ולשפוט את עצמו נמצא בלחץ מתמיד. במיוחד אם השיפוט העצמי מושפע מהתנהגות של אדם אחר (גם אם הוא הבן שלך), ישנה תחושה של איבוד שליטה, שמגדילה את הלחץ.

התמקדות בהערכת הילד: נקודת מבט זו היא הפתח לתקווה. אם כמחנך תשים לנגד עיניך את התפתחותו החינוכית של הילד, תוכל להתחיל לבחון את המציאות באופן מורכב יותר. תוכל להיות רגוע יותר, להשתחרר מעמדת השופט ומהצורך להעריך כל העת ותהיה לך היכולת לשאול את עצמך מה הצורך של הילד? מה קצב ההתקדמות שלו? מה עוד מעסיק את הילד? אולי אני יכול להעלות על דעתי דרכים נוספות לעודד את הילד להתנהג כפי שאני מצפה? האם התגובות שלי מועילות או מזיקות?

המפתח ליכולת שלנו לגשת בצורה נכונה לחינוך ילדינו, נמצא בעמדה הנפשית הבסיסית שלנו. עלינו לברר עם עצמנו בכל עת שאנו באמת עסוקים בצרכיו של הילד ולא בשיפוט העצמי או החברתי שלנו.

אינני מיקל ראש בדבר, מדובר בעבודה אישית מורכבת, ארוכת טווח ונוקבת, אולם אפשרית.

בהצלחה, בנימין

​