חירות בפסח- על מחויבויות משפחתיות

שלום, שמי סיגל ואני נשואה 15 שנה, באושר. מחשבות על פסח תמיד עושות לי לחץ. אנחנו משפחה לא דתית, אבל חוגגים את החגים, כמו רוב עם ישראל. מה שמלחיץ אותי לקראת פסח זה לא נקיונות וקניות אלא העובדה שאני חייבת ללכת למשפחה של בעלי לליל הסדר.

אני אמנם נהנית מהאוכל הטוב, מהאווירה, ומכך שאני לא צריכה להתאמץ בבישולים והכנות ללא סוף לקראת החג. אבל קשה לי מאוד עם ההרגשה שאני מחויבת ללכת לשם.

כבר שנים שבעלי ואני הסכמנו על סידור קבוע: בראש השנה אצל המשפחה שלי ובפסח אצל המשפחה שלו.

למרות שהסידור הזה היה בהסכמה של שנינו, קשה לי עם המציאות הזו. כל פעם שאני חושבת על זה נהיה לי רע, אני מרגישה מחנק. איך יוצאים מהשעבוד הזה לחגים אצל בעלי?

שלום סיגל,

סביב החגים, כמו בדברים רבים בחיינו, יש לנו טקסים, נהלים ומנהגים. חלקם מגיעים מציוויים דתיים, חלקם מנורמות חברתיות, וחלקם אנו מכתיבים לעצמנו.

בחלק של החוקים והמנהגים הדתיים נמצא את הדלקת נרות חנוכה, את אכילת המצה, סוכה, ועוד. בחלקים של הנורמות החברתיות נמצא הליכה לטקס יום הזיכרון, אכילת בשר על האש ביום העצמאות וכן נורמה עדתית הקיימת לפעמים של חגיגת החגים אצל המשפחה של הבעל וכד'. הנהלים שאנו מכתיבים לעצמנו יכולים להיות רבים ומגוונים, ואנו עושים זאת מעצמנו פעמים רבות.

הדבר המעניין הוא שאת מרגישה כבולה ומחויבת, לא בציוויים דתיים, אף לא מנורמות חברתיות, אלא מהסדר שאת ובעלך קבעתם בעצמכם לפני שנים.

הדבר עלול להישמע ולהיראות מוזר במבט חיצוני, אולם אנו מכירים מציאות זו במצבים שונים בחיים. יתכן שלפני שנים, כאשר קבעתם את ההסדר ביניכם הדבר נראה לך טוב ומתבקש, אולי בלתי נמנע, אך כעת את מרגישה משועבדת לו.

זה נפלא שדווקא לפני פסח, חג החירות, את שואלת על חירות ושיעבוד, משום שדרך חג זה נוכל ללמוד משהו, הן על החג והן על עצמנו.

ההבדל בין בן-חורין ובין המשועבד אינו בהכרח במטלות אשר הם מחויבים בהן ולמלאותן. ניתן למצוא בני-חורין אשר עובדים קשה מאוד ויגעים מאוד לפרנסתם. ההבדל בין השניים נעוץ בגישה. המשועבד חי בתודעת שיעבוד. אני מוכרח, אני כפוי, שפוט, נתון לשליטת אחרים, חוקים ונהלים. בן-החורין חי בתודעת שליטה על חייו.

המציאות שאותה את מתארת יכולה להיות פתח נפלא לחידוש תודעת השליטה בחייך, לקניית תחושה רעננה של חירות.

השליטה על חייך יכולה לחזור על ידי בדיקה מחודשת של הנוהל המשפחתי שקבעתם ושל עמדתך הנפשית לגביו. לשם כך עליך לשאול את עצמך מספר שאלות: האם אכן את מעוניינת להכין הכל לבד? לבשל, לנקות, אולי גם לארח? האם עלולה להיות גם פגיעה בבעלך, כאשר ימנע ממנו להשתתף באירוע המשפחתי השנתי?

אם התשובות לשאלות הללו חיוביות, כדאי שתשוחחי על כך עם בעלך שיחה גלויה, בה תשתפי אותו בתחושותיך, ותנסי יחד איתו להשתחרר מן השיעבוד להחלטה הישנה, ולהסכים על נוסחה חדשה שמתאימה לכם יותר.

אם התשובות לשאלות ששאלת שליליות וגם בבחירה מחודשת את תבחרי באותו סידור. עלינו לעבור לאפשרות השניה והיא שינוי פנימי של עמדתך הנפשית.

אם נקשיב היטב לדברייך - את בחרת, עם בעלך, להתארח אצל משפחתו ונראה שאת גם לא סובלת עד כדי כך מהאירוע עצמו. ממה את סובלת? מהרגשת השעבוד. את בעצמך אומרת שהדבר שמקשה עלייך ביותר הוא הרגשת המחויבות ולא עצם המפגש המשפחתי.

אם כן, המשימה העומדת בפנייך, לרגל חג החירות הממשמש ובא, היא לשנות עמדה. להמיר את גישת השעבוד בגישת חירות. נסי לברר לעצמך במה את בוחרת? בידקי עם עצמך שנית את האפשרויות העומדות בפנייך בסוגיית האירוח בחג הפסח. שיקלי את היתרונות והחסרונות של כל אפשרות. חישבי על הרווחים האישיים, הזוגיים והמשפחתיים שיש לך מהאפשרות הקיימת. אם אכן הגעת שנית למסקנה שאת ממשיכה להתארח אצל משפחת בן-זוגך, הזכירי לעצמך כי בחרת באפשרות זו בחירה מודעת ושקולה. עמדת הבחירה היא עמדת בן-החורין. כאשר תבחרי תוכלי להנות יותר.

חג חירות שמח!

 איך מחמיאים - חלק א'

שאלה:

יש לי 3 ילדים בגילאים 12, 7 ושנה. אשתי מעירה לי כל הזמן שאני לא מעודד את הילדים שלי ולא נותן להם מחמאות. אני לא חושב שאני אדם קשה כל כך אבל זה לא ממש יוצא לי איך שהיא רוצה. אשתי מתלהבת מכל קשקוש של ילד כאילו זאת יצירת אומנות. זה לא נראה לי ואני לא מבין למה זה טוב. אני גם לא מסוגל להתפעל בצורה כזו. מוטי

תשובה:

מוטי היקר שלום,

אתה רוצה לעודד ולהחמיא, אבל זה לא יוצא. בפינתנו הפעם נתמקד יותר בהבנת הצורך הבסיסי במחמאות. בעזרת ה' בעתיד נרחיב בשאלה איך מחמיאים.

הצורך של ילדים במחמאות דומה מאוד לצורך שלנו, המבוגרים שמחפשים ולפעמים אפילו דורשים מילה טובה מאחרים. מניין הצורך הזה?

בתהליך ההתפתחות של האישיות שלנו אנחנו מחפשים הערכה. ככל שנחוש מוערכים, כך תהיה לנו תחושת ביטחון רבה יותר בקיומנו האישי והחברתי. מדוע אנו זקוקים להערכה של הזולת ולא מסתפקים בהערכה עצמית?

לצורך הבנת העניין נעבור לנושא אחר, הערכה של כסף. לילד קטן אין יכולת להעריך כסף. ילד יכול לבקש מאביו כסף. הוא מוצא מטבע של שקל ורוצה אותו לעצמו. אומר לו אביו: אתן לך מטבע גדול יותר! נותן לו מטבע של חצי שקל וכולם מרוצים... בשלב זה הילד מעריך לפי הגודל הפיזי. באותו אופן, הוא יכול לשמוח ב-3 מטבעות של 10 אגורות יותר מאשר במטבע אחד של 5 שקלים. עם הזמן הוא לומד שיש לכסף ערך ומהו אותו ערך. איך מתבצעת הלמידה הזו? עבור הילד הוריו הם הדמויות המשמעותיות ביותר, יודעי הכל וכל יכולים. אם יש משהו בעולם שהוא בעל ערך בעיניהם, הרי שהוא אכן בעל ערך. הילד רואה שהוריו מייחסים לכסף משמעות רבה. הם מדברים עליו רבות, הם עובדים קשה ומתאמצים כדי להשיג אותו, משקיעים אנרגיות רבות כדי לחסוך ולהימנע מלאבד אותו ועוד התנהגויות שמעידות שכסף הוא דבר חשוב מאוד. כמה כסף? המשך הלמידה של הילד תהיה כאשר יתחיל להסתובב בחנויות וילמד את המושגים יקר וזול. תוך הסתובבות בחנויות שונות הוא ילמד מה עולה יותר ומה עולה פחות, ילמד מה אני יכול לקנות ומה לא, עלות ותועלת, ילמד לקבל החלטות במה להשקיע ובמה לא. המרכיב המשמעותי ביותר הוא השפעת ההערכה של הזולת, האנשים המשמעותיים עבורו.

כפי שהילד לומד מאנשים משמעותיים עבורו על ערכו של כסף כך הוא לומד על... ערכו שלו. מה אני שווה? מה ערכי? בראשית החיים (וגם אחר כך) האדם הקטן מכיר את ערכו מהמסרים שמקבל מאחרים.

אמא שמרימה את בנה התינוק באהבה ובמילות חיבה מעבירה לו מסר של חשיבות, של משמעות, של קיום.

הילד גדל ומתחיל ללכת, לדבר. התגובות שיקבל יעבירו לו את המסר החיובי שהוא עושה דבר בעל ערך ולכן עליו להמשיך. בנוסף, הוא יתוגמל על הפעולה באופן ישיר. אם אתה מדבר אתה מובן ורצונך מתמלא. שווה לדבר!

בהמשך הילד עושה דברים נוספים ומעוניין לקבל הערכה לתוצאות מעשיו. "אבא תראה מה ציירתי!" משפט זה של גאווה בהצלחתי מקפל בתוכו שאלה "האם יש ערך למה שציירתי?" ציפיה להערכה וחשש מדחייה, אכזבה ועלבון.

נעזוב רגע את הילד ונדבר על עולם המבוגרים. האם אנו כמבוגרים לא זקוקים כל העת לחיזוקים והערכה מהסביבה? האם אישה שמשנה משהו בתלבושת שלה או קונה בגד חדש לא מצפה לתגובות החיוביות של הזולת? האם גבר שעושה מטלה בבית לא זקוק להערכה של אשתו על מאמציו? האם עובד לא מצפה להערכה חיובית מצד המנהל?

ההערכה העצמית שלנו תלויה בהערכה של הזולת. אנחנו למדים מההתנסויות שלנו בחיים מה בעל ערך בעיני הזולת ומה לא וכן מה "מוכר" ומה לא, כלומר אלו התנהגויות מתגמלות אותנו בחיוב ואלו לא.

בתהליך התבגרות ובשלות תקינים, התלות בהערכת הזולת אמורה להתמתן, ככל שנהיה מסוגלים יותר להעריך את עצמנו באופן עצמאי, אולם יכולת זו מתפתחת, כפי שנאמר קודם, על בסיס קבלת חיזוקים חיוביים מהסביבה, חיזוקים שניתנו באופנים טובים, בריאים ומצמיחים.

מהם אותם אופנים? בזאת נמשיך, בעז"ה, בפעם הבאה.

בנימין